מ ש פ ט ל בֵ נ ה ש ח ור ה 307 אותי . זאת אמורה להיות השפה שלי, והמרחב של בית המשפט או של המשרד הממשלתי אמור להיות שלי, הרי אני אזרחית כאן, אבל מרגישה זרה . גם כשאני יודעת לנווט את הספינה במים הגדולים של המשפט, כי קראתי אוקיינוס של פסקי דין ומאמרים, אני עדיין מרגישה כאילו אני במים טריטוריאליים של מישהו אחר . כאילו הכללים שמניעים את הזרם נקבעים במקומות רחוקים, וכדי למצוא חוף לעגון בו אני חייבת שמישהו אחר יראה לי, יהיה לי למגדלור . אתמחה אצלו, אעבוד תחתיו, לימים אולי אהיה שותפה, ואולי יהיה לי משרד משלי . מתישהו אכנס פנימה, אהיה בת בית במסדרונות השקטים ובמשרדים עמוסי התיקים . אהפוך לפרצוף מוּכּר בישיבות החשובות . ועדיין תמיד אהיה מיעוט . המזרחים כבר אינם זרים למערכת המשפט . מיעוט קטן של מזרחיות ומזרחים כבר שייכים לאליטה המשפטית בישראל . דווקא בפקולטות למשפטים יש יותר מרצים מזרחים מאשר בתחומים אחרים במדעי הרוח והחברה . עדיין מדובר באחוזים חד – ספרתיים, אבל אי – אפשר להשוות למצב ששרר לפני עשרים שנה, כשמזרחים יכלו להתבונן במערכת המשפט רק מבחוץ, כמו ילדים שמתבוננים בעניין באקווריום — עולם סודי...
אל הספר