191 ח י נ ו ך ל בֵ נ ה ש ח ור ה בישראל שזורה ביחסי הגומלין בין החינוך הבית ספרי, שהופך להבטחה לא ממומשת, ובין החינוך המתקיים בשגרת היומיום ובבית התלמידה . קשה להפריז בחשיבותו של החינוך כפרויקט מדינתי, היות שהוא כלי מרכזי בבניית התודעה הלאומית של חברי וחברות האומה ומנגנון שתכליתו להכשירם כאזרחים יצרניים, כצרכנים וכלוחמים . החינוך המודרני באימפריה העות'מאנית הקדים את הציונות, וכבר באמצע המאה התשע – עשרה הוקם בית הספר למל — הראשון שהציע חינוך מודרני . הרבנים האשכנזים חששו מפניו ומנעו מילדיהם ללמוד בו, אך הקהילה הספרדית דווקא אימצה אותו אל ליבה . במפנה המאות, כשהתנועה הציונית ביקשה להדק את אחיזתה במהגרים – המתיישבים היהודים, היא ראתה בחינוך אמצעי הכרחי להבטחת מעמדה . השאיפה לחנך — לעסוק ב"עבודת התרבות" — היא שהביאה לפרישתה של אגודת ישראל מהקונגרס הציוני ולהחלטה שהתקבלה בקונגרס לונדון ( 1920 ) להעניק לתנועת "המזרחי" ( תנועת האם של הציונות הדתית בת – זמננו ) את המונופול על החינוך הדתי . להחלטה זו הייתה השפעה מכרעת על רבים מהמהגרים המזרחים . כך, למשל, כאשר בתקופת המנדט ביקשו יהודים יוצאי תימן...
אל הספר