106 פרק שני המוקדמת, גיבש המשורר פואטיקה ייחודית ואף אנטי-ביאליקאית בכמה מובנים מכריעים . הפרויקט הגדול של שירת ביאליק הוא פרויקט ה"טִבעוּן" של הטקסט העברי, כתיבתו כדיבור חי, "טבעי", של האדם העברי החדש, המדבר עברית . בספרו כינור ערוּך עומד אריאל הירשפלד בהרחבה על משמעותו של "הצליל החדש" שהביא ביאליק לשירה העברית ועל האפקטיביות הרוחנית והארוטית שלו : "הקורא שיר ביאליקאי, אחרי שיר משכילי", כדבריו, "נהפך מ'מדקלם' את השיר ל'מדבר' את 3 יתרה השיר [ . . . ] והשיר נהיה בפיו התרחשות, אירוע קולי ודרמטי" . מכך : הביצוע הקולי ( המדומיין או הממשי ) של השיר הביאליקאי הטיפוסי על ידי הקורא הוא למעשה תכליתו המרכזית ונושאו האמיתי : "הדיבור השירי הארוטי הוא אלגורי מעצם טיבו . ה'אני' אינו מגלם בפני קוראו 'חוויה' המזמינה אותו להתפעם מעוצמתה, אלא הוא מציע דיבור המדגים דיבור . זמנו של השיר הוא ערטילאי ולא ממומש . זמנו ומרחבו שרויים בממד ספקולטיבי . [ . . . ] הדיבור אינו מסמן אפוא דבר שהתקיים, אלא מכין סיטואציה של מימוש שרק הקריאה תשלים אותה . [ . . . ] השיר אינו בא להצביע על אירוע חווייתי מסוים שאירע ונשלם, ...
אל הספר