פרק שישי - 'הרגתי את אבא': אשמה מודעת ולא־מודעת

90 פרק שישי 262 ) . בולבי אינו הראשון שטען כי ילדים מאשימים את עצמם בטראומות שבחייהם . שנדור פרנצי ( 2003 [ 1933 ] ) גרס כי ילד החווה התעללות, יפנים את רגשות האשמה המנותקים של המתעלל . רונלד פרברן ( 1943 Fairbairn, ) טען כי בעולמו של ילד מוכה, אין 'הורים רעים', יש רק 'ילד רע', ו'הילד הרע הזה', אומר לעצמו הילד, 'הוא אני' . דונלד ויניקוט ( 2009 [ 1949 ] ) כתב כי כאשר 'העומס המוטל על התפקוד המנטאלי [ . . . ] הולך וגדל', אזי 'מתחיל היחיד להרגיש אחראי לסביבה הרעה, שלמעשה לא היה אחראי לה' ( שם, עמ' ,82 84 ) . בהנחה שמות האב בילדות מהווה טראומה, פגיעה חריפה ברצף החיים הנפשיים של הילד, אציג בפרק זה שישה משבעה הסברים רלוונטיים בעיניי לאשמה המתעוררת בעקבות אבדן, ואשר יכולה ללוות את היתום לאורך חייו : אשמה מאגית, אשמה אדיפלית, אשמה מושאלת, אשמה אקזיסטנציאליסטית, אשמת השורדים ואשמת המנצחים . להסבר השביעי, אשמת הנפרדוּת, אייחד פרק מאוחר יותר, הפרק השמיני, הדן ביחסים המורכבים של היתום עם אמו . אשמה מאגית בני אדם נוטים לייחס לעצמם יכולת השפעה על התרחשותם של אירועים במציאות . האדם תופס את חייו כרצף של...  אל הספר