חשכה בתוך חשכה

העין הצופיה מפאתי מזרח 275 ההסתתרות של האל במשכן ומאוחר יותר במקדש עשויה להיות קשורה לאיכות זו שלו . האל הנורא, המבהיל, שלא ניתן להכיל את נוכחותו ושלא ניתן להסתתר מפניו מסתיר כאן את עצמו מפני מאמיניו . כך הוא הופך להיות משהו מעין המכשפה והאריה גם יחד בארון הבגדים . היה זה פרויד שהצביע על כך שבגרמנית הביתי — heimlich — הוא המוכר, 6 האל המוסתר בקודש הקודשים הבטוח, אבל הוא גם הנסתר, הסודי ( ולכן גם המאיים ) . הוא מרתק, מושך, אבל גם מאיים, כי אף אחד לא ראה אותו שם . למעשה גם נפלאותו וגם האיום הגלום בו נעוצים בעצם היותו מוסתר . לא התוכן האלוהי, אלא עצם המעמד של היות-נסתר הוא שמכונן את הפחד והפאסינציה . לכן מרגע שהוא מוצא החוצה ונחשף לעיני כל ( כפי שמתואר במסכת יומא, נד, ב ) הוא כבר אינו מאיים ; הוא לא heimlich ולא unheimlich . הספרות הדתית, כמו הפנטזיה אחריה, שקודה על מעשה ההסתרה . לא הגילוי הוא העניין המרכזי כאן, אלא דווקא הכיסוי, העמעום, ההצפנה . ההרמנויטיקה הנכרכת סביב כתבי הקודש אמורה לכאורה להוציא דברים אל האור, לפרש ולהבהיר, אבל ספרות הפרשנות הדתית ( להבדיל מהביקורת המודרנית, החילונית...  אל הספר