קֵץ הַפְּלָאוֹת : פנטזיה בתנ״ך 238 בפרקים טז, כג ) חריגות בנוף המקראי בעוצמתן ובבוטות שלהן . הזעם המתפרץ של הנביא ( ובהשאלה — של האל המדבר מגרונו ) , התסכול והקצף, גורמים לו לצייר את האל כמאהב מתוסכל העוגב תחילה על מי שמצטיירות כבנותיו המאומצות ולאחר מכן כמי שדן אותן לאונס קבוצתי אלים ולמוות בסגנון לינץ׳ . אמנם, האם מופיע כמאהב נכזב גם אצל נביאים אחרים ( כמו הושע ) , אבל אצל יחזקאל מכניעה הפנטזיה את התאולוגיה ומורידה אותה להתפלש בבוץ ובדם . כתיבתו האקסטטית של יחזקאל היא במובן זה נטולת פשרות ; הוא נאמן עד הסוף למהלך הנבואי-ספרותי . המדיום גובר על המטרה הדידקטית ועל האחריות התאולוגית והחינוכית ( אם מלכתחילה היתה אחריות כזו ) . ניתן להעזר כאן בתובנה של ראלף יארו ( Yarrow ) . הוא סבר שהפנטזיה נזקקת לאלימות מילולית משום שהרגלי הדמיון והמחשבה שלנו מקובעים, עציים, קהים . כדי שנהיה מסוגלים לחרוג מהם אנחנו זקוקים לטלטול . טלטול כזה ניתן להשגה באמצעות כתיבה 11 והרי הכתיבה של יחזקאל היא בדיוק כזאת . האלימות תאטרלית, מוגזמת, לא נורמלית . שלו לבטח לא נופלת מזו המופיעה אצל כותב כג׳ורג׳ מרטין, אבל מר...
אל הספר