הגבול שבין העולמות

קֵץ הַפְּלָאוֹת : פנטזיה בתנ״ך 218 ( החל ממעשה בני האלֹהִים ) על כך שבני האדם הם בני תמותה . במותם הם לא בדיוק מתפוגגים ; הם עוברים אל הממלכה העגומה של השאול ומשם אין דרך חזרה, לפחות לא עד אחרית הימים . במקרא לא מופיעה אמונה בגן עדן או גהינום ( כאתרים המאכלסים את המתים והמוציאים אל הפעל מדיניות של שכר ועונש ) . יש רק שאול . גם מישהו כמו שמואל מקומו בשאול ולא בגן העדן . במובן זה בעלי האוב משמשים כמדיומים חתרניים : הם מערערים על מוצקותו של הגבול שבין העולמות . שאול אינו משלים עם חד-הכיווניות של הגבול הזה . שמואל מת והוא זקוק לו . נראה שהסיפור מעניש אותו על כך . שמואל עולה מן המתים רק כדי לייסר את שאול וליטול ממנו את שביב התקווה האחרון שאולי עוד נותר בו . ובכל זאת — הוא עולה מן המתים . כלומר הסיפור מדגים — שלא בטובתו — שהעניין אפשרי ; שהגבול אינו בלתי עביר ; שניתן לגרום למתים לחזור מן השאול . המקרא מנסה אפוא להסדיר את ההפרדה בין העולמות ולבסס באמצעותה את התפיסה שבני האדם הם בני תמותה, אלא שהסיפור חותר תחת ההפרדה ופותח פתח לתמונה די מעורערת של המציאות . הסוכנת של הערעור הזה היא אשה מסתורית...  אל הספר