קֵץ הַפְּלָאוֹת : פנטזיה בתנ״ך 184 המלאך חוזר באוזניו של מנוח על הדברים שאמר לאשה . מנוח מציע לו להשאר לסעודה . המלאך מסרב ומציע שיקריב גדי לאל . בתוך כך נראה שמנוח חשדן למדי, כפי שהיה גדעון לפניו . הוא שואל את המלאך לשמו והמלאך עונה כך : לָמָּה זֶּה תִּשְׁאַל לִשְׁמִי וְהוּא-פֶלִאי ( שם 18 ) . זו כמובן תשובה דו משמעית : ניתן להבין ששמו הוא פֶלִאי וניתן להבין שיש איזה פלא הכרוך בשמו או בכל הווייתו . מנוח נוהג כעצת המלאך ומקריב גדי . כעת מבצע המלאך בכל זאת איזה פלא : וַיְהִי בַעֲלוֹת הַלַּהַב מֵעַל הַמִּזְבֵּחַהַשָּׁמַיְמָה וַיַּעַל מַלְאַךְ-יְהוָה בְּלַהַב הַמִּזְבֵּחַוּמָנוֹחַוְאִשְׁתּוֹרֹאִים וַיִּפְּלוּעַל-פְּנֵיהֶם אָרְצָה ( שם 20 ) . לא לגמרי ברור מה קרה כאן . נראה שהמלאך התמזג בדרך כלשהי עם להב המאכלת המונפת מעל הגדי ועלה דרכו אל השמיים . רק אז נאמר שמנוח הבין שאכן היה זה מלאך . מרגע שהבין זאת הוא נתקף אימה : וַיֹּאמֶר מָנוֹחַאֶל-אִשְׁתּוֹמוֹת נָמוּת כִּי אֱלֹהִים רָאִינוּ ( שם 22 ) . הניסוח מעניין מאד משום שמשתמעת ממנו עמימות לגבי זהות המלאך : האם היה זה מלאך או האל עצמו ? יתכן ...
אל הספר