50 פירוש המשנה בפירושו למסכת אבות א, טז [ יח ] הביא הרמב"ם מסורות אחדות על חלוקת הדיבור, באופן כזה שיוברר מעל לכל ספק על דרך האלימינציה שרק חלק קטן מתוכו הוא ראוי, מועיל ומוסרי . כלומר מה שהעסיק את הרמב"ם היה יותר הדיבור המותר, האסור והמיותר ופחות המניעה ממנו, דהיינו הדומייה . שתיקה לדידו מתבלטת כתוצאה הכרחית של חלוקת הדיבור . סוגיות שונות מעידות שעניינו המרכזי של הרמב"ם היה הדיבור . הרמב"ם דן באריכות על השירה המותרת לדעתו בניגוד לשירה אסורה, וטען שהקריטריון הוא התוכן ולא שפת השיר ( ערבית או עברית ) . הוא אף נתן דעתו על הלכות לשון הרע . על כן השתיקה נגזרת מהדיבור . נפנה כעת לחלוקת הדיבור . על דברי המשנה "שמעון בנו [ של רבן גמליאל ] אומר כל ימי גדלתי בין החכמים ולא מצאתי לגוף טוב אלא שתיקה ולא המדרש הוא העיקר אלא המעשה וכל המרבה דברים מביא חטא" כתב הרמב"ם : נאמר בספרי המדות, כי אחד מן המתלמדים נראה מרבה בשתיקה, עד שלא היה מדבר אלא מעט מזער . ואמרו לו : מה סבת הפלגת שתיקתך ? ואמר : בחנתי הדבור, ומצאתיו מתחלק לארבעה חלקים : החלק האחד — דבור שהוא כלו נזק מבלי תועלת [ . . . ] שאמירת זה שגעו...
אל הספר