משנתו העיונית של ר' שניאור זלמן מליאדי ] 480 [ בית משפט של השכל האנושי . היא איננה מתחילה בספק, אלא מן הנתון שהוא בחזקת ודאי . המסורת קובעת כעובדה את מציאות ה' ואת מצוותיו, הפילוסופיה העמיקה את הטרנסצנדנטיות של האחדות האלוהית, הקבלה מצאה את הפשרה ותיארה בצבעיה היא את החיים האלוהיים ואת הפעילות התיאורגית של האדם, ואילו החסידות יצאה מנקודת מבט של האימננטיות האלוהית ש"לית אתר פנוי מיניה" . ההתבוננות שדורש רש״ז כורכת את כל הערכים הנ"ל כמושאים בדרגות שונות של העמקה, ולכן התבוננות זו מביאה יותר ויותר להתבטלות עצמית, לחוויית האפסות האנושית מול הנומינוזי . ככל שהוא מרוקן יותר את עצמו, כך הוא מגיע מהר יותר אל "גילוי האלוהות" . רבים ממורי החסידות העבירו את מרכז הכובד של פעילות האדם מ"צורך גבוה" אל תיקון עצמו . ברצוני לצטט את מה שמביא רש״ז בשם רבו : "והרב המגיד הקדוש ז״ל היה 7 כו', והיה נותן בו טעם בתוספתמרגלא בפומיה תמיד פסוק זה ועתה מה הוי' שואל מעמך' ביאור ודקדוק הלשון . 'כ"א ליראה את הוי' אלקיך' דוקא, דהיינו שא״צ לפרש ליראה את הוי' אלקיך שהוא המשכת אור א״ס במל' הנק' אלקים, אלא יתפרש כפשוטו שכ...
אל הספר