פרק י"ד: מוח ולב

מוח ולב ] 285 [ אין ביטחון שהלב על נטיותיו שלו “יסכים" לכך, כלומר, שהמודע יוצא לפועל בתחום המעשה . “כשמתחיל להתפשט מהמוח ולחוץ, תיכף ומיד כשבא להתגלות [ בלב ] מתלהב מאד ויכול לפעול בהתגלותו איזה דבר . והלב הוא קיומו של הדבר, שכיון שמתחזק איזה 9 על “כי בנר 8 וכך עומד רש״ז במקום אחרדבר בלב בחיזוק גדול לא יזוז ממנו לעולם" . יש ג' דברים : הפתילה והשמן והאור, ושלשתן צריכין זה לזה״ . הנפש הטבעית המתאווה לעניינים גשמיים, שמרכזה — בלב, נמשלת לפתילה . ההתבוננות השכלית, שמרכזה — במוח, נמשלת לשמן . והתוצאה — “האור הוא גילוי הארת אלקות שלמעלה מזמן ומקום, שמאיר בכח השכלה וברשפי אש . . . עד שנתפעל לבו ומוחו בגדולת הוי'" . היחס הנכון בין השמן והפתילה נותן את האור הנדרש . אולם, אם למשל, “מרבה בהתבוננות במוחו לבד", הרי זו 10 והוא זקוק לחום הלב, ורק המיזוג הנאות יכולה לקרר “ולא תאיר" . ובכן, השכל הוא קר, 11 הוא חובת האדם וטובתו . ביניהם נראה כי השקפה זו עוצבה מתוך הסתכלות במערכת הספירות, אשר אף היא כוללת בקרבה בחינות חב״ד ומידות, ועם זאת יש לתפוס את המערכת הזו כאחדות שלמה . עד כאן הכול אתי שפיר . אולם כ...  אל הספר