משנתו העיונית של ר' שניאור זלמן מליאדי ] 56 [ 5 לכך מצטרפים כינוי זה משמש לא כשם עצם, אלא כשם תואר וכבעל היגד חיובי ברור . גם כינויים נרדפים אחרים . כגון : "כאשר יתבונן המשכיל בגדולת א״ס ב״ה כי כשמו כן 6 לאור והחיות המתפשט ממנו ית' ברצונו הפשוט, ומיוחד הוא , א״ס ואין קץ ותכלית כלל 7 ובאותו שימוש, למרות שהמונח "אין-סוף" עצמו במהותו ועצמותו ית' בתכלית היחוד" . 9 שאור 8 מכאן יובן האמור באותו פרק,אינו מופיע : "צמצום אורו הגדול הבלתי תכלית״ . המתלבש בעולם הבריאה הוא בחי' א״ס לגבי עולם היצירה . כלומר, ישנה פה יחסיות 10 מסוימת במובן ה״אין-סוף", שמעמדו הולך ומשתנה . קיים כאן מתח דיאלקטי בין החובה של התבוננות מעמיקה בגדולת אין-סוף, בחינת "דע את אלוהי אביך ועבדהו", לבין ההיסק העיוני הגורס חוסר אפשרות כזו, והתופס את אין-סוף כטרנסצנדנטיות מוחלטת שנתבטאה במטבע-לשון שאוב מ"פתיחת אליהו" : "לית מחשבה תפיסא ביה כלל ועיקר" . דיאלקטיקה זו היא ללא ספק שורש אותה כפילות במונח גופו, שהזכרנו קודם . להבלטה נוספת של הדברים, נצטט מדברי ג׳ שלום : "בספרות הקבלה הפופולארית ובזו החסידית, 'אין-סוף' אינו אלא שם נרדף ל...
אל הספר