| עשהאל אבלמן וחנוך גמליאל 16 לדבר בלשון הידועה לתושבי ירושלים, הכתוב נוקט את אותו הביטוי : "וַיִּקְרָא בְקוֹל גָּדוֹל יְהוּדִית וַיְדַבֵּר וַיֹּאמֶר : שִׁמְעוּ דְּבַר הַמֶּלֶךְ הַגָּדוֹל מֶלֶךְ אַשּׁוּר . . . " ( מלכים ב יח, כח ) . לפנינו אפוא תופעה טבעית ומוכרת עד היום : הלשון נושאת את שם העם הדובר אותה או את שם הארץ שבה מדברים אותה . עם זאת, יש לזכור שבתקופה המדוברת ממלכת יהודה וממלכת ישראל התקיימו בנפרד, ואי אפשר לדעת כיצד קראו ללשון הדיבור של בני ישראל בתקופת מלכות דוד ושלמה או בתקופות שקדמו לה . עם ישראל נשא את השם "עברים" זמן רב אחרי "אברהם העברי" ( יונה הנביא מזדהה לפני המלחים בספינה כ"עברי" ) , אך רק בדורות מאוחרים יותר קיבלה לשונו של עם ישראל את השם "עברית" . השימוש הראשון במילה זו לתיאור שמה של לשון היהודים מופיע אצל נכדו של החכם הירושלמי בן סירא, בדברים שכתב בהקדמתו לתרגום ספר בן סירא ליוונית, במאה הראשונה לפנה"ס, והוא מופיע מאוחר יותר שוב במשנה ( למשל, במסכת גיטין ט, ח ) . ברבות הימים הפך הכינוי הזה לכינוי בלעדי ללשונו של עם ישראל, וכך הוא מוכר גם עד ימינו . המקרא בקצרה המ...
אל הספר