76 | אופקים מטופלים ומטופלות על פי רוב לא מגיעים לבית החולים מתוך בחירה . מי שפונה לטיפול רפואי חווה סבל . מי שנכנסת בש ערינו חוֹוָה כאב, פחד, מצוקה או חשש מאובדן, שלה או של- אהוב שלה ( ואיכשהו אז זה קשה עוד יותר ) . אם אתה מגיע אלינו, אתה מגיע מחוסר ברירה . אתה מוצף באי-ודאות ומצ פה מאיתנו שנעזור, שנלווה, שנתמוך ונרפא . את מגיעה אלינו- כדי שנשכך את כאבייך . באותו הבוקר הרמנו את מבטינו המושפלים לאדמה, הסתכלנו זה לזו בעיניים ( של חלק מהעמיתים שלנו . היו כאלה שבחרנו לא להסתכל בעיניים שלהם או פחדנו לעשות זאת, ועל כך בהמשך ) ושאלנו את עצמנו : איך נמשיך ביום-יום שלנו ? איך נעשה זאת כשאנו מעורערים, חבוטים ? איך נתמוך כשאנו בע צמנו כועסים, כואבות, מפחדים ? - על כתפיי ועל כתפי השותפות שלי, המנהלות את בית החו לים ( הגבר היחיד בהנהלה, אדם נפלא משכמו ומעלה, גויס- מיידית לשירות מילואים בעזה ) , מוטלת האחריות המלאה לשלום הצוות והמטופלים כאחד . יכולתי לבחור ולכתוב שהאחריות ״מונחת״, אבל היא לגמרי ״מוטלת״ . המשקל היה מורגש ומחייב . המשימה שהונחה לפתחנו עם פרוץ השבר – הייתה גדולה . קיווינו שנוכל לה . י...
אל הספר