64 | אופקים בבוקר שלמחרת אנחנו קמים לקולות שאנחנו לא מכירים, למרות כל שנות הניסיון שלנו כאן . כמובן שעוד לא מבינים כלום, כלום, ממה שקורה . בעלי יוצא לתפקידו בצוות החירום של הקיבוץ, ואני נשארת בשעות הבאות עם הילדים בממ"ד . בגלל החג אני מחליטה בעקשנות שאני לא פותחת חדשות, רק הודעות שרלוונטיות למה שאני צריכה לעשות . עד היום אני לא יודעת אם זו הייתה החלטה נבונה או לא . בימים הבאים אנחנו מתחילים לשמוע יחד עם כולם עוד ועוד בשורות איומות, לא נתפסות . כבר אז ברור לי שייקח המון זמן לעכל את כל זה . אנחנו מבינים שבימים האלה הילדים יראו אותנו בוכים, אין מה לעשות, אבל עדיין משתדלים לש מור עליהם ככל יכולתנו . אנחנו נודדים בכמה תחנות כמו כל- תושבי האזור . מרבית הזמן בים המלח עם הקיבוץ, ובהמשך, כשכבר זקוקים נואשות לתחושה קצת יותר ביתית, עוברים לאלון שבות שבגוש עציון . איסוף פקעות מביתם של מרינה ואיגור לוסב ז"ל בקיבוץ בארי, מיצב ערוגת בארי ( ראו עוד במסגרת נפרדת ) . צילום : ניבי להבי אופקים | 65 פ י ר ו ר י נ ח מ ה נ ח ב א י ם | כ נ ר ת ס מ ו א ל-פ ו ל ק היקוות ועכשיו, מאחר שהתבקשתי, אני מתיישבת לכתוב ...
אל הספר