16 | אופקים הקדושה של הצלת חיים . המסדרונות צרים מלהכיל את ההמונים . מדהים לראות איך אנשים עומסים על עצמם, כמו בכוורת דבורים, תפקידים בלי הרבה דיבורים : אחד מביא מים, שני מכניס כיסאות, אישה מכוונת את התנועה במעברים . "את מפה ? " אני שואל . "בכלל לא", היא עונה, "שמי יעל ואני מורה בתיכון ממלכתי בירושלים . בלגן אני מכירה היטב . . . באתי לע זור" . כשסיימנו את היום יעל עוד עבדה איתנו, וכך גם בימים- שלאחר מעברנו לאולם ארנה . אחרי מספר ימים היא הסתכלה מסביב וכתבה לי, "הי רני . טוב, כנראה יש פה כבר סדר . אני עוברת למשימה הבאה . הרבה הצלחה ותודה", והוסיפה, "אם יהיה עוד צורך בהמשך תעדכן" . וזהו . עברה למשימה הבאה . כמוה היו עשרות . אנשים שהביאו אוכל . כאלה שבאו לנגן לעומדים בתורים . כאלה שהתקשרו בבקשה להתגייס, לחזור לשירות, לחזור מחו"ל היישר למילואים . הרבה מההתנהלות הזאת הבנתי בשיחה שהייתה לי עם איש מבוגר אחד . ראיתי אותו עומד שעות בתור . היה ברור שקשה לו . הוא הזיע . התור התקדם לאט מדי . היה חם ודחוס . וגם מקום לשבת היה רק בקושי . בשלב מסוים ניגשתי אליו ואמ רתי לו, "תשמע, אדוני, זה ייקח עוד הר...
אל הספר