30 | אופקים עוד מתעכבת בצד השני . בדיעבד, ברור שעד לנקודה הזאת היא לא מבינה שהילה היא בת הזוג שלי . ברור, כי ברגע שהיא מבינה – היא עוזבת את החדר ומשאירה אותי שם על הכיסא, עירומה ברגליים פשָׂוקות . כן, ככה, בלי לומר מילה . בלי לשמור על כבודי המינימלי ולומר לי לפחות להתלבש . היא רק שואלת אותי מבעד למחיצה מי הרופא המטפל שלי . אני עונה לה, והיא עוזבת . הולכת . בתמימותי, בטיפשותי, אני ממשיכה לשכב עירומה ומפושקת על הכיסא, ממתינה לה . אני בטוחה שהיא שכחה משהו שנדרש להז רעה, איזה מכשיר, כפפות, תפילה מיוחדת להצלחה, ובעוד שנייה- היא תחזור . הרי היא חלק מצוות רפואי המביא חיים . היש תפקיד נאצל מזה ? בטח פשוט שכחה להביא משהו . ברור שהיא תחזור . אך הדקות נוקפות, והיא לא חוזרת . הילה ואני מנסות לשמור על רוח טובה ולבדר זו את זו, אך כשאנחנו מתחילות לשמוע מהמס דרון בחוץ חילופי דברים כועסים של האחות הראשית, של ראש- המחלקה, הילה אומרת את המילים המפורשות שלא רצינו לח שוב, שלא רצינו לדעת – - "היא לא רוצה לטפל בנו, תתלבשי, אני יוצאת לבדוק מה קורה" . אני מתלבשת ומתחילה לכעוס . הילה יוצאת ומתחילה לבכות . - - -...
אל הספר