גלויות מהמוסד 204 "כביש הגבורה" שהבטיח את הדרך לירושלים, וכמובן — סיפורה של המנורה, סיפור אותו בחרתי לכתוב בשיר : מועמת שחוקה ומוחלדת על שער ברומא חיכית אלפיים שנה כה בודדת דעכת, המנורה, לא כבית . מאז כי הוגלית מנוצחת שמוך לשנינה ומשל אך בלב כל עברי לא נשכחת היית כזרקור על מגדל אוי היו אז ימי סבל וצער בדם התבוסס ישראל אבלה את בכית על השער הנה חננך שוב האל כי הנה המנורה את נפקדת מרומא אותך גם ניטול נתנוך שוב מאור למולדת וחג לך קראנו גדול הנה שוב את גאה מתנוססת שוב בירושלים העיר את לבב שליחי עם שבכנסת שלהבת קודשך שוב תאיר . 205 בוף חתר הנה שוב נוצצה מצוחצחת היית סמל קודש לעם . גלי אור מנורתי הזורחת העוני עונית בו כבר תם . הכרנוך על שבעת אור קנייך זו את שהארת במקדש עיטרנוך בזרי עלי זית שמנם בך ידליק אור חדש . כיונה עם בשורת עלי זית עם תום המבול מחר ממרומי הר הבית תאירי את פני עיר דוד . בפתח דבר לספר זה סיפרתי על תחושת השליחות שליוותה אותי לכל אורך דרכי, וגם על מחירה היקר . אפשר ושורשיה של אותה תחושת שליחות היו טמונים כבר אז באותו ילד בן תריסר שנים, שכה הזדהה עם המדינה וסמליה .
אל הספר