248 שער שני : המקרא וההיסטוריה מפני שהוא רחוק מלהיות ׳תוצר של מוח קודח׳ ( עמ׳ 7 ) ; הוא שואף להיות פה לזרם 1 האופי החצי-פופולרי עכשווי וקולני במחקר המקרא, שהפופולריות שלו גדלה בהדרגה . שלו והניסוחים הקיצוניים, לפעמים הבלתי מרוסנים, נותנים ביטוי ברור להשקפות שעשויות לקבל ביטוי פחות תקיף בשיח מדעי זהיר ומאופק יותר . ב דייוויס פותח בדרישה מתודולוגית תמימה לכאורה להבחנה בין שלושה מונחים : ׳ישראל המקראי׳, ׳ישראל ההיסטורי׳, ׳ישראל הקדום׳ . כיוון שהגדרות אלו הן הציר שעליו בנויה מערכת המונחים בספר, והמונחים הם כלי מרכזי בניתוח ובסינתזה, מן הראוי להבהיר אותם . המונח שקל ביותר להסביר אותו הוא ׳ישראל המקראי׳, המבוסס על ההנחה הכללית שהמקרא הוא ספרות ושיש לבחון אותו מנקודת מבט ספרותית בלעדית : ׳כל דמות וכל אירוע במקרא הם במקום ראשון ( ואולי האחרון ) דמות ואירוע ספרותיים . . . האלוהים המשמיד את סדום ועמורה והדג שבלע את הנביא יונה הם דמויות בסיפור שחובר על ידי מחבר, וכמו שאומרים, ״כל דמיון בינם ובין אישים או אירועים אמיתיים הוא מקרי לגמרי״׳ ( עמ׳ 12 ) . לכן אין לייחס אמינות לאף אחת מן הדמויות : ׳אין ...
אל הספר