הדרמתית, וכן ביחס לדרכי שילובן בעשייה התיאטרונית המוכוונת במה וקהל . נתחיל אפוא בשרטוט מתווה הדיון ביחס למושג העיבוד עצמו, שהוא מושג מורכב ומרובה גוונים, רב חשיבות והשלכות, במיוחד בעת האחרונה . העיבוד ( adaptation ) הוא פרקטיקה שירשנו מדורות קודמים ; אך "אנחנו הפוסטמודרניים [ . . . ] מצוידים במגוון רחב בהרבה של חומרי ואמצעי עיבוד", אומרת לינדה האטצ'ון ( Hutcheon ) במבוא לספרה המכונן תיאוריה של עיבוד , ומייד מהבהב כאן איתות - 1 "והתוצאה ? תופעת העיבוד מצויה בריצת אמוק" . מבחינת האטצ'ון, תיאוריה בת זמננו של העיבוד אמורה לספק מתווה לכל משתתפי אותה "ריצת אמוק", ללא כל מיון איכותי או ז'אנרי . בהסתמך על היבטים של אינטרטקסטואליות ודקונסטרוקציה בגישות לטקסט של הוגים פוסטמודרניים ( כמו דרידה [ Derrida ] , בארת [ Barthes ] ואחרים ) , האטצ'ון ממקדת אפוא את תיאוריית העיבוד שלה ב"עצם פעולת העיבוד, לא בהכרח במדיה כלשהי או אפילו בז'אנר", וכך מונה עיבוד דרמתי בנשימה אחת עם משחקי וידאו, אתרי אינטרנט, רומנים גרפיים, גרסאות כיסוי לפזמונים וכן מחזות זמר, אופרה וקולנוע . כשמדובר בעיבוד, היא אומרת, "הנוסחים...
אל הספר