ההסתדרות, לא מבוני משק העובדים, לא ממארגני המפלגות וגם לא מראשי "השומר" וה"הגנה" . יתרה מזאת, הוא לא היה הוגה דעות שיטתי כמו בורוכוב; ולא איש רוח, כמעט קדוש, כעין מארטיר, כמו א . ר . גורדון; גם לא נמנה עם מורי ההלכה והמנהיגים, כמו ברל כצנלסון ויצחק טבנקיו; גם לא היה, לא הספיק להיות מנהיג מדיני סוחף, כפי שהיה בן גוריון באותו הזמן, עוד בחייו של ארלוזורוב . זאת ועוד, ארלוזורוב היה גם ביו אלה אשר לא פעם, אולי אפילו בדרך כלל, הרגיזו וקוממו נגד עצמם . הוא היה יוצאדופן בדעותיו, במידה לא קטנה על רקע הנוף והשקפת העולם של תנועת העבודה . אביא רק דוגמאות ספורות לחריגתו של ארלוזורוב מן הקונצנזוס, ורק לציון : הוא ראה בעיניים אחרות את התנועה הערבית, או את ההתפרצות הערבית ב 1921 . הוא העריך אותה כתנועה פוליטית, כתנועה לאומית המונית . האם מוזר הדבר שדווקא א . ד . גורדון היה, בדרך משלו, בעל אותה השקפה ? היתה לו עמדה שונה מעמדת ההנהגה הוותיקה בוויכוח ובמחלוקת בענייגי "ניר", וכאן הגיע לידי עימות והתנגשות עם ברל כצנלסון, דבר שלא תמיר היה נעים; הוא לא הזדהה עם רעיונותיו של בן גוריון בעניו ה"פאריטי", ב...
אל הספר