מזה כעשור שנים אני עובד, במקביל לחברותי בקיבוץ, במסגרת הרפואה הציבורית . ראיתי עליות, ראיתי טורדות, וברוב חטאי גם הייתי קצת פעיל ביו הרופאים . שקיעה שכזו לא ראיתי, ואני לא יודע איר נצא ממנה . בתחום התמחותי האפשרויות פתוחות ורחבות . החלטתי שלא ללכת לקליניקה פרטית, כי אני חושב שזאת רפואה סוג כי . שם הרופא לא מסוגל לתת מה טהחולה צריו באמת, והוא עושה את זה מטעמים לאבדיוקמקצועיים . ועל כן, שיהיה ברור שהדעה שלי, במפורש, היא בעד רפואה ציבורית, ושאף אחד לא יתווכח אתי על זה . המאבק הזה היה חמור, אבל הוא לא היה חמור יותר ממאבקים קודמים . גם בשנת 1946 נאבקנו, גם אז המאבק היה חמור, אלא שהקריטריונים של מוסר ציבורי היו אחרים . למשל, אז, כשמישהו נכשל וסרח, עוד בלי שהוכח הדבר, הסיק מסקנות חריפות מדי, לדעתי . היום, הסקת מסקנות זה דבר רחוק מאד מהמקובל . היום אנו במאבק, שאיש לא עירער על צדקתו עד עצם הרגע הזה . לעומתנו היו כאלה, שבמקום דיון רציני בתביעותינו העדיפו לזרוק רפש . על מה נאבקנו ? עכשיו אני עומד להסביר לכם את זאת, ויש לי הרגשה, כל הזמו, שהציבור אינו יודע במה מדובר . מנופפים לפני הציבור בכסף, ...
אל הספר