הראשונה, אשר לפרוות בשלביה האחרונים, והם היו עיקר עוצמתה, ל א ה י ת ה בהסכמה לאומית . אנחנו נמצאים באופוזיציה נמשכת, ואני לא רוצה להתחיל להזדהות ולהסביר את עמדתי לגבי הליכוד . אני מרגיש את זה בעוצמה, שהנה זאת השאלה שאנו מתייצביט בפניה . ואנחנו, כתנועה חינוכית, חשים את זה בחדות רבה . היש לכך סיכוי בציבור ? זה מה שמטריד, זה מה שמכאיב, וזה המבחן : אם אנו עושים את דרכנו זאת, שנחליט עליה, כעמדת התגוננות או כדגל . דגל שאפשר לעבור אתו גם תקופת אופוזיציה . אני רואה שני כיוונים לתוצאה, לפרי העוצמה הזאת של מדיניות הליכוד, גם בתוכנו . הראשון, הייתי אומר מצוי פחות בתוכנו . הוא מצוי במה שקרוי ברחבי תנועת העבודה : זה כיוון ההשלמה . לפיו, אין סיכוי לשינוי פוליטי . כן כל העתונאים, שלנו ולא שלנו . העסק אבוד . אין סיכוי . כר גם אומרים כי אין יותר בסיס לפשרה טריטוריאלית . נגמר . מאה אלף יהודים ביו"ש, כיום ישנם 25 אלף, מחר יהיו מאה אלף . נגמר . וגם כף אומרים : בעולם הציני הזה אולי אנחנו צודקים, אבל גם כללי המשחק של הליכוד אפשריים . יכול להיות שהדברים שאנחנו אומרים צודקים, אבל בעולם הציני הזה, אקר בו כוח...
אל הספר