בשנת ,1974 שהיתי שבועות אחדים בארצותהברית . היה זה לאחר מלחמת יום הכיפורים וסמוך לאחר מעשי הרצח האכזריים שביצעו החבלנים בנהריה, ולאחר ימים מעטים גם בביתשאן . בובזמן הוזמן עראפאת לנאום באו"ם ולהציג לפניו את ארגונו ותביעותיו . בכל רשתות הטלוויזיה שידרו את הופעתו בפני הבמה הנישאה ביותר של אומות העולם : הוא הופיע שם במלא הדרו כשאקדח לירכו וענף עץזית בידו ושטח את טיעוניו חדורי הארס כנגד הציונות ומדינת ישראל . עם תום נאומו הזדעזעו כתלי האולם המלא מפר, לפר, מתשואות ממושכות . אחריו ניגש אל הדוכן נציג ישראל, וכמו לפי פקודה התרוקן האולם . והנואם נאם אל החלל הריק, העיוור והחרש ! הדבר לא קרר, בתקופת שלטון הליכוד . שהרי עובדת בדידותנו, גורל העמידה על נפשנו לבדנו, וכפי כוחנו בסיוע חמרי ומדיני של ידידים מעטים ביותר זו עוברה היסטורית נחרצת; בכל הוויכוחים שלנו עם ממשלת הליכוד אל לנו לשכוח אמת זו . אבל בהתפתחותה של מלחמת לבנון מתרחשים דברים ומתגלים מימדים ההופכים כמויות לאיכויות חדשות לגמרי . ממדי ההרס והקרבנות, הן בקרב אזרחים לבנוניים או אחרים ואם בקרב חיילינו, אינם עניו של מקרה "פה ...
אל הספר