176 מיכל בן-נפתלי מז'וריות ומינוריות חוזרים - ואולי נכפים לחזור - וקוראים לי ; בהכרה שעודני חתומה על הטקסט ושהוא, במידה רבה, מעין מיפוי ראשוני של טריטוריה, סימני דרך שבהם הייתי עתידה לבקר, וממילא סימנים למה שלא הבחנתי בו, למה שלא אזהה גם להבא . מניין אפוא הקושי, מניין תחושת הזרות המאיימת ההופכת את הטקסט ההוא, חרף תכניו המוכרים, לכתב חידה העומד כעת כחיץ ביני לביני ? כאילו כדי לחזור עליי לעקוף את הטקסט ההוא, לא לפגוש בו, או שמא להתאמץ לקרוא בו ולבקש להבין את הרתיעה שמעוררת דווקא היכולת לזהות רציפות כה מובהקת . כן, הכתיבה צעירה, קולחת, תנופה של אנרגיה חיונית הניחנת בעליצות לשמה, שאין לה כל זיקה צורנית לתוכני הטקסט ; עליצות הגילוי, המאפיינת את אותו הרגע הפוטנטי-לכאורה של שיטפון אינטלקטואלי ורגשִי, שכל ספרות, הגותית ובדיונית, עשויה לעורר בלב תהליך החניכה ; תשוקת הגילוי המייצרת כמעט בעת ובעונה אחת אילמות ותחושת הקלה, הגוררת בתורה עודפות מילולית ודהירה חפוזה בַּטקסט באין אורך-רוח, בשכנוע שאינו מסוגל עדיין לנהל משא ומתן אמיתי ונוקב עם הדברים, שנוגע בשאלות קיומיות וגם עוקף אותן, שיודע עליהן הכו...
אל הספר