152 מיכל בן-נפתלי בתוכה, אף שהשיטוט העירוני מפגיש אותנו שוב ושוב עם ספרים, ספריות וארכיונים נטושים על ספסלי שדרות, אנחנו עדים גם להיאחזות חסרת תקדים בכתיבה בעברית : קורפוס גדל והולך של ספרות ממואר בעקבות הזמן האבוד ; כתיבה על היעלמות בשפת ההיעלמות . האם בפרדוקס הזה היא נעוצה, האם היא ניזונה ממנו ? האם תסכין העברית אי פעם לשוב ולהיות מתה, או שמא רצף האירועים שאנחנו עדים להם אינם אלא רגע חולף בחיי השפה ? בחרדה ובאוזלת היד שלי ושל אחרים אפשר לזהות מסורת של כתיבה על שאלת העברית, בראש ובראשונה הטקסט הנודע שכתב גרשם שלום לפני כמאה שנה "הצהרת אמונים לשפה שלנו" 187 לכבוד יום הולדתו הארבעים של פרנץ רוזנצווייג, טקסט ( 1926 ) , שלא רק ממפה, ברגע של צלילות מלנכולית, את נקודות הציון לשיחה הנמשכת הזאת, אלא גם פורס את התוכן והטון התהומיים שלה, שהם לעַד ספק בחוץ ספק בפנים . גרשם שלום כתב את הטקסט הזה בפלשתינה, בגרמנית, כשהוא צופה - גם הוא באימה - במַעבר העברית משפה מתה ( האם יש דבר כזה, שפה מתה ? ) , שפת קודש, לשפת חולין חיה הבוקעת מכיכרות העיר . באותה השעה עמד שלום על סף מה שהיה לנו מאז למובן מאליו :...
אל הספר