138 מיכל בן-נפתלי 173 במילותיו, הוא העדות הדרמטית ביותר לשגרה שנעשית שיגעון . הסבילות מתגלגלת בפעולה כמו מאליה . * האפקט של ז'אן דילמן - תגובה צמיגה, מועקה כבדה, לאו דווקא אהדה, מעין בחילה ראשונית, "שיח הכאב שקהה", כותבת ז'וליה קריסטבה על מרגרט דיראס . מות הילדים, ההתאכזרות, המחלה ב המאהב , כל אלה אינם מעוררים את הקוראים והקוראות לבכי . "הטקסטים מבייתים את מחלת המוות, הם מתאחדים עמה, הם מביטים בה בגובה העיניים, ללא מרחק וללא מוצא . שום הזדככות לא מחכה לנו ביציאה מרומנים אלה שבגובה המחלה, לא שיפור בתחושתנו, לא הבטחה לעולם הבא ואף לא יופי שובה לב של סגנון או של אירוניה שיכלו לכונן תוספת של עונג, מעבר לרע שנגלה . [ . . . ] ללא החלמה וללא אלוהים, ללא ערך וללא יופי אחר מלבד זה של 174 הכאב ביצירתה של דיראס, ממשיכה קריסטבה,המחלה עצמה" . מעורר את האבל הבלתי אפשרי על היעדר היכולת לכונן סובייקט אוטונומי וסולידי, היעדר היכולת להתנתק מן הבטנה המורבידית 175 של הווייתנו, מ"שטחי הספר המסוכנים של חיי הנפש שלנו" . * עד ל"שוֹט" האחרון, הארוך בסרט, עסקה ז'אן כל העת בהסרת כתמים : ניקוי הבית, שטיפת הכלים, ...
אל הספר