120 מיכל בן-נפתלי מאוד, ועל כך אני מבקשת לדבר בהרחבה, אבל תחילה אקרא . לו יכולתי הייתי קוראת בקול את הטקסט כולו . עשרים ושתיים שנה אחרי שקיבלתי את הספר לידיי אני מזהה אותו בתוכי, ואני מנחשת שגם אתם, זוכרות וזוכרים : זה סיפור רומנטי על צלמת, אבל לא . זה סיפור על צלמת רומנטית, אבל לא . זה מחקר על צילום, אבל לא . זו ביוגרפיה, אבל לא . זה סיפור על חברות, אבל לא . זה סיפור על אשה קשה, אבל לא . זה מקבץ שיחות, אבל לא . זה עצוב מאוד, אבל לא . זה ספר, אבל לא . 151 אז מה זה ? מה זה כן ? שרה מנסה לברר לעצמה מה בדיוק היא עושה מחוץ לקטלוג, תרתי משמע, ואיך זה נקרא, הדבר שהיא עושה . תוך כדי כתיבה היא מגלה, על דרך השלילה, שאין ל"זה" ז'אנר ; שהקרקע נשמטת מתחת לכל אפיון, באשר הוא אוחז מניה וביה בהיפוכו . האין-ז'אנר של הספר הזה קשור מעל לכול במושא הכתיבה שלו, הלוא הוא הצילום הטרנספורמטיבי, המתקֵן, של דליה אמוץ, ששרה מתארת בתור "מרד בחוק הצילום, צילום שהוא מרד במציאות", 152 האינטימיות הנדירה של צילום הנאחז אחיזה "איומה" בּנראֶה . בליעת הפואטיקה החזותית, המופשטת, של דליה אמוץ מזכירה 153 במשהו את הכוח האחר ...
אל הספר