112 מיכל בן-נפתלי אינו דוגמה ותו לא, שכן רק לכאורה כלל הראוי לשמו מתקיים כשלעצמו, עצמאי, אוטרקי, אדיש לדוגמה הממחישה אותו . למעשה, הכלל מקיים יחס פעיל עם הדוגמה המאיירת המחלחלת לתוכו, מכתימה ומשנה אותו, ואף מגדירה אותו מחדש . "אני", בטקסט הנוכחי, מגלמת מן הסתם רגישות דורית רחבה יותר : אותם קוראים וקוראות שפגשו בכתיבתו של דרידה בשנות ה- 80 וה- 90 של המאה הקודמת, והתמסרו אליה התמסרות מוחלטת, רחשו אהבה כלפי ההוגה הזה, בין שהכירו אותו אישית ובין שלא . אין זה עניין של מה בכך . לא כל הוגה אהוב, לא כל הוגה אהיב, וממילא, לא כל הוגה שנוא . דרידה היה אהוב ביותר ושנוא ביותר, ובצירים או בקצוות האלה התרחשה גם התקבלותה של הדקונסטרוקציה, סוגיה שאחזור אליה בעקיפין בסוף דבריי . "אני" מאיירת אם כן את אותה רגישות דורית, יהיו אפיוניה אשר יהיו, ובה-בעת מפלסת לי דרך משלי בתוכה . שלב החניכה הראשון, בעקבות הרושם העז שהותירה בי הקריאה בספרים L’écriture et la différence ( כתיבה ושונות, 1967 ) ו- La carte postale ( הגלויה, 1980 ) , נבע מרגע קיומי אדולסנטי, כזה הנשען על מה שהתגלה לי כרגישות אדולסנטית רחבה יותר : ...
אל הספר