104 מיכל בן-נפתלי לרפרף מעליו בזהירות כמו באוויר, על סף העומק, לגעת לא לגעת בו, בלשון הפואטיקה הארוטית של לילך נתנאל, באופן האומר לנו משהו על מי שאנחנו, על מהי ספרות ועל האפשרויות השוכנות ביצירה, לרבות אלה שלא מומשו . הרומן עבודות וימים מעורר שוב ושוב את שאלת הקריאה, 139 הקריאות הפנימיות לַספר, גם אם הן הקוראות והקוראים . מוצגות כקריאות של טקסט אחר - למשל, קריאת הזר של קאמי בפי אַנג'ל, האומנת של עדה הילדה והנערה ; קריאת התוכנית האדריכלית שמגישים אברהם אבני ועדה בתו לנלי ענר ; הקריאה הרמוזה של המספרת בהסיודוס ; קריאתה השתוקה של הדודה מבלגיה בכרך רומן רומנטי ממורטט על גג הבניין של משפחת אבני ; קריאת הילדה הגדולה המעלעלת בספר, סופחת לתוכה את נוכחות הספרים הנערמים ללא סדר במסדרון הבית ; קריאותיהן של המספרת ושל עדה-עצמה בסיפור חייה של עדה - כל הקריאות האלה, שכמובן אינן הומוגניות ואינן סבילות, אוצרות את אותו הממד המופלג והנוח להיטמע של "קריאה רעה" . כולן, בדרך זו או אחרת, שואלות את שאלת הרומן : מה יהיה ? מה יהיה בסוף ? הילדה הגדולה, האוחזת בַּספר, כך נאמר, "בַּמיומנות הקדומה, המופלאה, של הסי...
אל הספר