8 'מגילת ערפה' של חנה נוה וצילה אברמוביץ רטנר

96 מיכל בן-נפתלי בסערה, בקצף, בתשוקה נכתב הספר הזה, בידי שתיים שהיו בעצמן לשומרות ארכיון המופקדות על נדוניה הניתנת לנו, נדוניה ספרותית, ספרייה, שרשרת סיפורים אהובים המצוטטים או מסופרים בעונג ארוטי שוב ושוב, בכל פעם אחרת, כאילו אין בהם די, כאילו יש ללוש אותם, להגידם, לכותבם מחדש ולהשתהות על פרטיהם, שהרי גם אנחנו יכולות להעיד על הספר הזה ועל הקורפוס שהוא מקיף שהם הנדוניה שלנו, הפומבית כל כך והפרטית כל כך, וכמו במקרה הנדוניה המסורתית, אנחנו מחוות כלפיהם מחווה כפולה, מתייחסות אל הספר כאל תוצר המעשה האקדמי הכלכלי הנהוג, מעשה פרשנות ואנליזה, אבל לא פחות מכך, מחלצות ממנו ומעצמנו, כל אחת ממקומה, את אותה עודפות אל-כלכלית שכל קריאה כרוכה בה . שכן את זה מבקשות המחברות מאיתנו, תובעות מאיתנו, מפצירות בנו : צֵאנה, צֵאנה, בֹּאנה, בֹּאנה, הבּנות, הן מחישות את צעדינו כבר מן הכותרת . אבל לאן דומה שעלינו לצאת וללכת ? על המשפט הפרוגרמטי המנוסח בפרק הראשון, שלפיו, כאמור, פתיחת הארגז היא פעולה מנמוטכנית הפותחת לאישה "פתח להתחברות אל מקורות של עצמיות", ראוי להתעכב, על שום התוקף הספרותי והמטא-ספרותי, התאורטי ...  אל הספר