46 מיכל בן-נפתלי של סדר העומד בינה לבין המציאות הממשית הוא כוזב, מוכני, מכשול לזיקה אישית אותנטית ; אויב ההוויה . "היא כפרה במקום . מפת המקום החברתי שלה היתה מין עיר תעלות - מעברים רכים, עגולים, ממקום למקום, בלי תמרורים, זרימה בלתי פוסקת, טבעית, רבת אפשרויות, מאתר לאתר" ( עמ' 123 ) . עמדה זו מתגלמת, למשל, בשתייה המופרזת של שרה, המתוארת כתהליך מטמורפי : "מחליקה לעבר משהו, נוזלת, מקבלת את צורת הכלי שניצוקה אליו, כל כלי, שוכחת" ( עמ' 42 ) . מוקדם מאוד, עוד כנערות בבית ספר, שוקדות שרה ועופרה על שכלולה של שפה משותפת, שממדהּ המשחקי, הטקסי, גם ברגעים של אי-הסכמה, משרה עליהן מוכרות נינוחה . אבל עופרה מקבלת על עצמה את הצורה - או את האל-צורה - של שרה, המושה אותה מאפרוריות רקעה הכלכלי-חברתי, כמו נענית בדרך סוגסטיבית ללשון הציווי שהיא שומעת בשם "עופרי" בפי שרה, ומניחה לה אט-אט להשתלט על חייה : "ממש כאילו הטבילה אותך, הכניסה להיכל . שנים הייתי שפוטה של תחושת החד-פעמיות היחידה והמיוחדת, הפרטית כל כך, שהאציל מזג השיחה הזאת [ . . . ] נשאתי אליה עיניים : [ . . . ] כמיהה עצמה, שנהייתה אופי, לחדול להיות ...
אל הספר