אחרי הסוף שקט . כמה מבורך הוא . כמה יפה . שיאו של הסוף . היצירה נעלמת והופכת לחלק ממוזיאון החיים שאנו אוצרים בתוכנו . ממש כמו שאדם יוצא מחיינו, ויום אחד, כמו מעשה קסם, נעלם . כך גם החלומות והסרטים וכך גם הספרים . ההיעלמות הזאת, צריך לדעת להתייחס אליה בכבוד . הכוונה לדעת לקבל את הסופים כחלק אינטגרלי של כל התחלה . אחרת הדמיון המסוכן ייכנס לסיפור, ולהילחם בזמן הדמיון זו מלחמה אבודה מראש, מרוץ הפוך בזמן . אנשים לרוב חושבים שהסיבה שהקולנוע מושך כל כך טמונה בכוחו הטכנולוגי . האמת היא, שהסיבה היא הקסם האנושי והזיכרונות שאנחנו לוקחים איתנו מתוך החוויה . וכך, בניגוד לדעה הרווחת, כמו שכל אדם נגמר, נמוג, מת, אבל דבר מה ממנו נשאר חי בתוכנו, כך גם הסרטים ממלאים אותנו בקץ כל היקומים עד האינסוף . מרלין וניג 180
אל הספר