34 שמעון לוי כמו ישיבה בחדר המתנה ציבורי במחיצת בני משפחתך : נדמה לך שכולם מביטים בך בגיחוך ובתדהמה, נועצים עיניים באפה המנומש ובשפתיה העבות של דודה אמילי, בפני הירח טובות הלב של בת דודתך מרי ובתוויה החיוורים-עצבניים של אחותך הלן . משפחתנו, המוכרת לנו היטב, להרגשתנו, היא מוזרה ומיוחדת ושונה מכל שאר העולם, ונדמה לנו שאנו יושבים עירומים במקום ציבורי ונבחנים . נדמה שכולם מבחינים ללא ספק בפגמים ובמוזרויות שלנו . אלא שאיש אינו מבחין בדבר מוזר כלשהו אצלנו . לאחרים אנו נראים רגילים לגמרי, כי הרי כולם מוזרים וגם פגומים באותה מידה . רק אנחנו, ממש כמו שהם לגבינו, לא מבחינים בכך משום שאין אנו מכירים את השאר די הצורך לראותם במדויק וכפי שהם באמת . אני מניח שבאופן דומה מתבוננים קוראים בסופרים הקנדים . הבעיה היא שדווקא אני, האמור להציג את סופרינו כלפי חוץ, איני מסוגל לראות אותם מזווית הראייה המתאימה משום שאני רואה אותם במדוקדק מדי, כפי שקרוב משפחה רואה את בני משפחתו . בעיני אחרים הסופרים והמשוררים האלה ודאי אינם מוזרים יותר ממשוררים בארץ אחרת כלשהי . אבל הם בהחלט שונים, אותו אוסף של בני אדם המסווג כ"...
אל הספר