140 זיגמונד פרויד מזכיר את יחסו המיוחד של החולה לשמש, שנאלצתי להכיר בה "סמל אב" שעבר עידון . השמש פונה אליו בלשון בני אדם, וכך היא מתגלה לו כיצור חי . הוא נוהג לגדף אותה ולצעוק עליה במילים מאיימות ; הוא גם מבטיח לנו שקרניה מחווירות מפניו כאשר הוא פונה אליה בקול רם . אחרי "החלמתו" הוא מתגאה בכך שהוא מסוגל להסתכל בשמש בשלווה ולהסתנוור ממנה רק במקצת, דבר שלא היה אפשרי, כמובן, לפני כן ( עמ' 139 בספרו של שרבר ) . לפריבילגיה המטורפת הזאת, להסתכל בשמש מבלי להסתנוור, 118 מתקשר העניין המיתולוגי . אנו קוראים אצל ס' ריינך ( Reinach ) שחוקרי הטבע העתיקים ייחסו את התכונה הזאת לנשרים בלבד, שכן הם, כְּדָרֵי שכבות האוויר העליונות, זכו ביחס הדוק במיוחד 119 אולם המקורות האלה מוסרים גם לשמיים, לשמש ולברק . שהנשרים מעמידים את גוזליהם בניסיון לפני שהם מכירים בהם כצאצאיהם החוקיים . אם הם אינם מצליחים להביט בשמש בלי למצמץ הם מושלכים מהקן . לא ניתן להטיל ספק באשר למשמעותו של מיתוס החיות הזה . ודאי מיוחס כאן לחיות דבר שהוא נוהג מקודש אצל בני האדם . מה שהנשר עושה לגוזליו הוא להעמיד אותם במבחן, ניסיון- יוחסין המ...
אל הספר