172 פרק עשרים לתוצאות דומות, וגם הרקורד הבטיחותי המוצלח של המחקר העדכני בפסיכדלים מאושש עמדה זו . אלא שעובדות יבשות לא מספיקות כדי להסביר את השיח הטעון רגשית שקיים בחברה שלנו לגבי סיכון וסיכון פסיכדלי בפרט . ראשית, חשוב לזכור את הנטייה של התקשורת להתמקד בקיצוני ובשלילי . מקרה מוות אחד במסיבה יכול למשוך כמות אדירה של תקשורת סנסציונית אבל אלפי אנשים שרוקדים, נהנים ומתחברים לא מעניינים את התקשורת . נוסף לכך, התקשורת מתעניינת במיוחד במקרי המוות האקזוטיים שבהם מעורבים פסיכדלים . מחקר שבחן את הסיקור העיתונאי של מקרי מוות מסמים גילה שבעוד שרק אחד מכמה מאות מקרי מוות מסמי מרשם, כמו פרצטמול, זוכה לדיווח בעיתונות, הרי שבמקרה של MDMA ( החומר הפעיל באקסטזי ) מקרי המוות המועטים זכו תמיד לכתבות שבהן הובלט השימוש בסם, אפילו כשסיבת המוות הייתה טמונה כנראה בסמים אחרים שנעשה בהם שימוש בצוותא . מחקרים מסוג זה מדגימים משהו על הנטייה של החברה שלנו להתמקד בסכנה כאשר היא קשורה בחומרים בעלי השפעות אקזוטיות על התודעה אבל לא כשהיא קשורה בחומרים משעממים יותר כמו אקמול או אפילו אלכוהול וטבק ( אפשר רק לדמיין איך ה...
אל הספר