198 פרק אחת-עשרה בזקנים אמרה לי : "לא פוגעים בשיווי המשקל שלהם" . ואני אמרתי ואומר, שאנשים בכל גיל זכאים לבטא את המצוקות שלהם, לשפר את הדימוי העצמי ואת יחסיהם עם סביבתם . צריך לעשות זאת בדרך של שותפות במסע, לא לכפות פרשנות על האדם הזקן ( או בכלל ) , בחזקת "היו לך יחסים פוגעניים עם גברים כל חייך", אלא להתייחס לביוגרפיה של האדם שאותה מן הראוי שינכס כפרקי חייו שאותם עבר, שחלקם עבר עליו תוך תשלום מחירים שהוא בוש בהם . למשל, אישה שהסכימה ליחסים פוגעניים עם גברים במהלך חייה כשניסתה להרוויח זוגיות מתקנת לזוגיות ההורית שחוותה, אך לא ידעה בדיוק איך ושחזרה את מה שהכירה ; היא נמשכה לגברים שהבטיחו לה הנאות, שהתקפחו בילדותה על ידי הורים ניצולי שואה, שהכבידו בדאגנות חודרנית ובביקורתיות שלא היה ממנה מנוח . הטיפול באדם הזקן, כמו הטיפול באדם הצעיר — בא ליידד אותו או אותה עם החלקים הדחויים והמוסתרים שלו או שלה בגלל אשמה או בושה, וחשוב שינכסו אותם בדרך שאולי כרוכה בכאב, אבל מתוכם יבצבץ החוסן והעצמי האמיתי של הגבר והאישה הזקנים האלה, הקולות הפנימיים שדוכאו ורגשות שנדחו מפאת כאב, זעם או בושה . זוהי זכותנו ...
אל הספר