192 פרק עשירי האנושות – רכשו כלפיו כבוד בכל התרבויות, כשריצו את רוחות האבות המתים, כשטמנו איתם בקברם את החפצים האהובים והנחוצים בחיים שאחרי . כך התנהל ומתנהל החלק האישי והתרבותי מול החלק הקוגניטיבי והרגשי שלנו, שמבין שנגזר על כולנו לעבור מן העולם . אלא שהמעבר הזה תמיד כרוך באבל — בכאב עמוק על היעלמותו של אדם יקר לנו, שאותו לא נראה עוד, או שאנחנו לא נהיה יותר בעולם הזה — לא נראה את יקירינו מקבלים תואר או מתחתנים, לא נראה עוד את השמש ואת התקרה מעל המיטה שלנו . כדאי להזכיר שהמוות כהמתת אדם אחר הוא הפשע המוענש והחמור ביותר . בקוד החוקים האנושיים הוא נוסח כנראה כחוק הראשון ; פרויד, כשניסח את הטאבו על רצח אב, ראה צורך היסטורי ופסיכולוגי באיסור מול אקט שכזה, שיפרק את המארג המשפחתי / חברתי . בפרק האחרון, "לחיות עם המיתה", בספרו ע ל ה ה ז ד ק נ ו ת : מ ר ד ו כ נ י ע ה, ז'אן אמרי כותב כך : "כולם מגיעים לפשרה עם המוות בהזדקנותם . לא ברית שלום, אלא רק פשרה עלובה, מכוערת ככל שתהיה . לא, הם לא לימדו את עצמם למות . אין לומדים זאת מתוך אינטימיות" ( עמ' 164 ) . משמע, המוות הוא נוכחות מופשטת, אי-אפשר לל...
אל הספר