174 פרק תשיעי הוא מלווה אותי . אני אומרת לעיתים קרובות : אנחנו יוצאים לסופר, הולכים למרפסת . אתה הולך איתי . האחדות הזו — של אתה ואני — מורגשת אצלי בוודאות ומשונה לי ; אני מנסה ללכוד אותה, להבין אותה . האם זו אחדות ה-" oneness ", שכל כך מרבים להתנאות בה כסימן למטפל מצטיין, ההופך כביכול לאחד עם המטופל שלו ? זו בעיניי שטות ואחיזת עיניים — בייחוד עכשיו, כאשר אישי מת ואני חווה את נוכחותו בדרכים פיזיות ונפשיות מתעתעות : הוא אני ולא אני, חליפות . עם מטופלים שהתגייסתי אליהם באופן טוטלי — הייתי אומרת שהם עברו לגור בראש שלי, אבל זה לא המצב הנפשי שאני חווה עתה . עד היום, כשמדברים איתי על הזדהות השלכתית כצורה טיפולית-אחדותית — אני מוחה : המטפל קולט ומרגיש את מה שהוא, כסובייקט, מרגיש ; הוא מגיב לאותות שהוא קולט מן המטופל, הוא לא מתמזג איתו . הוא קולט ומרגיש, אך הוא לא ישן את שנת המטופל והמטופל לא מפקיד את מחלתו או את הרעב שלו אצל "המטפל הטוב" . זו הונאה ואחיזת עיניים . באלמנות החדשה שלי, בחופשת הפסח — החסר והבדידות מורגשים בעוצמה . אני לבדי במשפחה, בקפה, בקולנוע — כולם נראים לי ביחד ; גבר ואישה יח...
אל הספר