הבין-דוריות בזִקנה 141 נשאל את עצמנו כיצד הפכה הנפרדות הבין-דורית לערך כל כך מרכזי ; כיצד הפכו כל הניסיונות לחזק את הזקן כשפרנסתו וכוחותיו אוזלים, כולל מתן הפנסיה, לגדרות המבודדים אותו והופכים אותו לקטגוריה בפני עצמה, זה שקרוב למות ולא שייך עוד להתפתחות האדם המוכרת . עובדה חברתית זו מתמיהה בעיקר כאשר הספרות הפסיכואנליטית, בעיקר של הפסיכואנליטיקאים הידועים, מרגרט מהלר ודונלד ויניקוט, דנה במתח שבין התלות לעצמאות של הילד כמשימות התפתחותיות שההורה חייב להיות ער להן . מהלר הדגישה את השלב של האוטונומיה — שהילד לומד לסמוך על עצמו, וההורה מתחיל להיתפס בעיניו כיותר אנושי ובעל מגבלות בידע וביכולת, בעוד שוויניקוט דיבר על "תלות יחסית" — על חשיבות התנודה האנושית הבוגרת בין תלות לאוטונומיה, ועל ראיית התלות באחר כמרכיב בלתי נפרד והמשכי בקיום האנושי . הנפרדות היא מה שנדרש כדי לעבור משלב של תלות מוחלטת בינקות לעצמאות הדרגתית של הילד המתפתח . בחיי אנשים מזדקנים אנחנו חווים את הנפרדות / ההפרדה של הזִקנה והמוות ממעגל החיים . כאן, אומר גולדצווייג, משהפכו את הזִקנה למדעית-רפואית, בין השאר בעקבות התקנה של הק...
אל הספר