84 פרק שני 1 בהרצאתה "להיות עצמי בזִקנה — מבט התייחסותי-אינטרסובייקטיבי", ד"ר שרון זיו-ביימן ממקמת עבורנו את הפסיכולוגיה ההתייחסותית כמצע לתאוריית הזִקנה החדשה מול תאוריות הזִקנה הלא רבות ששימשו עד כה — ואפשר לומר, תרמו וגם הזדקנו — ואת נחיצות מושגי היסוד של הפסיכולוגיה ההתייחסותית — הסובייקט, הסובייקטיביות, הבין-סובייקטיביות, ההכרה ההדדית, ודו-הקיום הדינמי והדיאלקטי בין חלקי עצמי כתשתית למצע העכשווי . היא רואה בהצמדת מושג הסובייקט לזִקנה דרך להרחבת האדם הזקן, כאשר מעמדו כאובייקט מצמצם אותו ; אנחנו הופכים אותו חברתית למושא נוח לחִפצון, למשל כשמתייחסים אליו רק בהקשר של חולי . כאשר הזִקנה חלה על קבוצת אובייקטים היא הופכת בקלות לקבוצה נחותה חברתית, והאדם הזקן יחפצן ויצמצם את עצמו . הסובייקטיביות בזִקנה, פירושה שימוש בחוכמה שלנו כדי להרגיש את עצמנו, להיות קשובים לנו ולדבוק במשמעות בחיינו . אין הכוונה להישג חד-פעמי, אלא למהלך הדורש תחזוקה כל הזמן . משמע, לא מדובר בעמדה דרוויניסטית שנטועה בנו באופן הישרדותי מובנה, אלא במצב נפשי וחברתי שיש עליו איומים כל הזמן . מה ששומר על הסובייקטיביות שלנו ...
אל הספר