148 פרק ב' מזו הנובעת מדיסוננס קוגניטיבי, שבשל הנטייה לשמר את חוש הצדק, מעצים כמעט בהכרח את הכעס והאלימות . מהאמור לעיל נובע שהגישה המוסרית מתפקדת כגשר אל התבונה וכמקור לתפיסת מציאות נכונה . ההתכוונות המוסרית, בניגוד לנטייה לשמר את תחושת הצדק, מהווה כשלעצמה "שומר מקום" שבו התבונה, המוסר והרציונליות מתלכדים ומפיקים הוראה זהה לפעולה . להיווצרות "שומר המקום" קראנו כאן "צדק", ולחתירה אליו — "בקשת הצדק" . אופיר משרטט מודל שממנו נובע שאנו אחראיות למעשינו בכל רגע . מסקנה זו תמוהה, שכן כבר ראינו שכאשר הדיסוננס הקוגניטיבי משתלט על מנגנוני התפיסה, איננו אחראיות במובן השגור של המושג, שכן איננו יודעות שמחשבתנו חוללה . אם איננו יודעות מה מתרחש בתפיסה שלנו, באיזה מובן אנו אחראיות לתוצאות ? למשל, הבן שלי מתלונן על סבל כלשהו שגרמתי לו . כפי שקורה פעמים רבות, אני כועסת : "איך הוא יכול להתלונן אחרי כל מה שהקרבתי בשבילו ? " בשלב זה, המחשבה מחוללת . אחרי הכול, כולנו גורמות אי נוחות מסוימת לילדינו, וכשהם צעירים, לאירועים אלו עשויות להיות השפעות חמורות . עם זאת, כשהמחשבה מחוללת, אנו לא תמיד מודעות לכך . המו...
אל הספר