232 רפש דנלקל מרגע שנבחר נשיא לבנון החדש החלו בגין ושרון ללחוץ על באשיר ג'מאייל לתת ביטוי פומבי לקשרים עם ישראל . הייתה להם הרגשה, תמימה מאוד במונחי דיפלומטיה בין-לאומית, שבזמן זה, לאחר ש"אנחנו" נתנו את חלקנו — כבשנו, הפצצנו, הרחקנו, הרגנו, גירשנו, המלכנו — הגיע זמן פירעון הצ'ק . כמו בקזינו, הם שמו את כל הז'יטונים שלהם על משבצת אחת וציפו שההימור יצלח . אולם אפשר היה לצפות משני מנהיגים מנוסים להסתכל על היחסים בעיניים נכוחות, להבין את הבעייתיות בהנהגת מדינה משוסעת כלבנון, לראות את ג'מאייל כמות שהוא — מנהיג צעיר, אכזר, שנוי במחלוקת, לא דמוקרט גדול, שעומד לפני מערכת מורכבת של אילוצים וסיכונים, כשעל צווארו מונחת כל העת חרב . ג'מאייל מצידו המשיך במדיניות העמימות הפומבית של יחסיו עם ישראל מתוך החשש כי אם יזוהה עם ישראל הוא לא יצליח לאחד את הכוחות הלבנוניים לתמוך בפעולותיו . הנשיא הנבחר היה מודע לסכנה המרחפת על ראשו מכיוון דמשק . עיתוי הפגישה בין ג'מאייל לבין בגין התגלה כבעייתי . מעט לפני הפגישה קיבל בגין הודעה מהשגריר האמריקאי סם לואיס כי בעוד שעות מספר ינאם הנשיא רייגן בוושינגטון ויגיש לציבו...
אל הספר