קנטו קק 499 שלו הלוחכים את העשב על הגדות, ובשקיפות המוחלטת של המים הזורמים כהים בצל התמידי ( ש' 33 ) דומה שהמספר מלטף את הנוף בעודו יוצר אותו, כמו צייר שמעביר בקלות את מכחולו על פני הדף הרכות הזאת נמשכת גם כשהמכשול גורם לדנטה להרים את עיניו לעבר הגדה האחרת, והנוף מתמלא חיים בשל נוכחות עדינה ומופלאה : גבירה צעירה מטיילת לה שם לבדה, מטיילת ושרה, בעודה מלקטת פרחים, בוחרת אותם מבין אלו הצומחים הצובעים את דרכה המשורר, מוקסם כולו, מדבר אליה ישירות, מבטא כלפיה את הערצתו הנלהבת : "הו גבירה יפה, שנדמה לי שאת בוערת מאהבה, אני מבקש ממך, אנא גשי אל הגדה, כך שאוכל להבין את מלות השיר שלך : את מזכירה לי את פרוסרפינה הצעירה מאוד, כשהיא איבדה את כל פרחיה, ואמה איבדה אותה ! " במשפט הזה, המספר מחייה מחדש את הטבע הרענן והאביבי של תור הזהב כפי שמתאר אותו אובידיוס ברקע לסיפור המיתוס : פרוסרפינה כשהייתה עדיין כמעט ילדה, ושנחטפה על ידי פלוטו, מלך השאול שהתאהב בה, בעודה קוטפת פרחים בחברת חברות למשחק ולגיל פרוסרפינה נלקחה מתחת לפני האדמה, בעוד אמה הנואשת קרס מחפשת אותה לשווא אזכור המיתוס מכניס נגיעה של חרדה, הה...
אל הספר