ןומ קקפעפ 96 קשה שלא להזדהות עם הרצון להתרחק מהזיכרון של האירוע הטראומטי ולנסות לטשטש ולקבור אותו באיזו פינה נידחת בתוכנו . כפי שהתאים בגופנו מייצרים לפעמים בועיות שתוחמות בתוכן חומרי פסולת כדי למנוע מאותם חומרים לזהם את פנים התא, גם אנחנו מנסים לעיתים לסגור במעטפת אטומה את הזיכרון הטראומטי, לבודד ולהרחיק אותו מחלקים אחרים בעולמנו הפנימי . לרוע המזל, פעמים רבות במקום לשחרר את המערכת הנפשית, הבועית הטראומטית מתנפחת וחוסמת אותה, שואבת מאיתנו עוד ועוד אנרגיה . המתח בין המציאות החיצונית המשתנה סביבנו לבועה הטראומטית הקפואה מדלל הן את השיח הפנימי של האדם הפגוע הן את הנוכחות שלו בכאן ועכשיו, ומוביל אותו לקיום שפוסח על שתי הסעיפים : הוא מתקשה לדמיין או לחלום, אך בד בבד אינו מצליח לחוות במלואו את העולם הממשי . כך הוא נותר תקוע באזור הביניים שבין הפנים לחוץ, לא חי מחדש את הפגיעה, אבל גם לא מתקיים קיום מלא בעולם שמחוץ לזיכרון שלה . הפסיכואנליטיקאית דנה אמיר 2 מתארת אדם כזה כמי שחי בפיצול, בשני עולמות בו – זמנית, בהווה קונקרטי של מציאות שגרתית ובזיכרון טראומטי שניתוקו ממהלך החיים ומחלוף הזמן מקבע...
אל הספר