122 אנחנו המחפשים — בין הדרקון למטמון אפורה ושוממה, ולראות אנשים רצים בגשם לחפש מסתור, ושני ילדים מדלגים על שלוליות, מתבוססים בבוץ, צוחקים בקול גדול, מתגלגל . האם זו תחנה במסע, או דווקא העולם הרגיל ? אפשר לשים נקודת אור, נקודת צבע, מגפיים ורודים רצים בגשם, מעיל צהוב של פועלי בניין, שאוספים את הכלים ורצים לאוטובוס השוצף את הרחוב במים ובוץ . אפשר שהם צוחקים, אפשר שהם צועקים, אפשר שהמצלמה תעבור לחלון של בית קפה, שבו אדי קפה מהבילים נראים מחממים את יושביו . אפשר שבית הקפה שומם כולו והמלצר מציץ החוצה, מפטיר קללה ויוצא לגרש את הילדים . או שמדובר בפאב עמוס, שבו רב הניכור על האחווה . זו חוויה של שחור לבן . או שאתה בפנים, או שאתה בחוץ, או שחם לך או קר לך . אתה מוקף חלונות מרובים לתוך הנשמה או החוצה אל האספלט, כמו בסרטו של אסי דיין, "החיים על פי אגפא" ( 1992 ) , שמנבא ומקצין את האלימות ההולכת וגוברת בחברה הישראלית ומשתמש לצורך זה בצבע קונטרסטי המדייק את הטון של הלילה ומחזק את תחושת האימה והבדידות . הצבע משתנה רק בתמונה האחרונה, הצבעונית, אולי כדי לתת תקווה, אולי כדי לזעוק שעדיין אפשר, אולי כדי ל...
אל הספר