הקדמה

26 | בחזרה לטקסט ילדות : דפוסי דיאלוג בין קול המבוגר לקול הילד בספרות וזיקתם לביבליותרפיה כבר בפתח הדברים לידידי מרחוב ארנון לאה גולדברג מתוודה בפני קוראיה הצעירים כי אומנם היא מזהה את המשאלה שלהם שהסיפור ישקף דברים ממשיים, אך לא תמיד היא יכולה להיענות לה ולענות על השאלה בחיוב : "שכן, כשסופר כותב, כותב הוא על דברים שהיו ושלא היו, כי לכתוב ספרים פירושו של דבר לדעת להמציא סיפורים על אנשים שלא היו ועל מעשים שלא היו, אבל להמציא אותם כך שהקורא יאמין שהיו באמת" ( גולדברג, ,1966 עמ' 5 ) . בשפה פשוטה ונגישה לקורא הצעיר גולדברג מנסחת כאן את אחת מהסוגיות המרכזיות של כתיבת פרוזה – השילוב בין מציאות לבדיה, כשקנה המידה לאמינות הסיפור הוא פועל יוצא של הצגת הבדיון כמעשים ש"היו יכולים להיות" ולאו דווקא מעשים שהיו . וברוח זו היא ממשיכה : "כאשר סופר ממציא את גיבורי סיפוריו ואת מעשיהם ומעלליהם הוא חושב עליהם כל כך הרבה עד שהוא יודע עליהם פרטי- פרטים, אפילו פרטים שאיננו מספר בספר . כי בשעה שכותבים ספר מספרים רק את המעניין על בני אדם ועל מעשיהם, ועל הבלתי מעניין שותקים" ( שם ) . בהמשך ובאותו הקשר של "היה א...  אל הספר