18 חלק א' בחברה היהודית — זו שחוקי הנישואים שלה מפקירים אותה לשליטת הבעל ומעלימים עין מהתנהגותו האלימה . הוא מכה בפה, מרביץ בידיים ומתעמר בה מינית ועולם כמנהגו . זהו כתב אשמה חריג מאוד לזמנו ( 1905 ! ) ואף מעבר לזמנו . עשרות שנים מאוחר יותר תסמיני הקורבנוּת של סוניה יקבלו שם : היא אישה מוכה שניסיונותיה לרַצותו ( "הרצפה מבריקה . . . בשלתי . . . הכל על מקומו" ) דווקא מלהיטים את תוקפנותו, שניכרים בה יסודות סדיסטיים . סבלה מסב לו סיפוק ותחושת כוח . בארון מתארת דינמיקה הרסנית של חיים בצל אלימות נפשית ופיזית, המותירים את סוניה מנופצת רגשית, מבוהלת מצל עצמה, מרוקנת מכוחות החיים, שערותיה נושרות "קמצים, קמצים ממש כאילו הייתי כבר זקנה" . זוהי סקיצה של גלישה לדיכאון . וכאילו לא די בתמונה הנואשת, שמומחזת דרך המבט המשולב של הקורבן ושל המספרת העדה מבפנים — הקול החותם, בדומה למקהלה בטרגדיה היוונית, הוא קולו של הסדר החברתי . נציגותיו בסיפור הן שתי זקנות הישובות על ספסל מתחת לחלון הדירה . בארון, המושיבה אותן בחוץ סמוך לדירה, הופכת אותן עדות שמיעה אקראיות לצעקות ולבכי של האישה המוכה . שתי הזקנות הן נציג...
אל הספר