התוד עה מעורר ת הקרי סה והפי זיקה של הנשמה׀ 61 הרעיון של פון נוימן היה שהתודעה הלא-חומרית הזאת עקבה איכשהו אחרי הדבר שהנסיין צפה בו וגרמה מיד לקריסה של כל דבר שתשומת הלב שלנו היתה ממוקדת בו, כך שנראה רק תוצאה יחידה ומוחלטת : פון נוימן לא המשיך להעלות השערות מעבר לנקודה הזאת . הוא מעולם לא ניסה להסביר איך התודעה הזאת מסוגלת לעקוב אחרי הנקודה שבה אנחנו ממקדים את תשומת הלב שלנו כך שתדע מתי להפעיל את תהליך הקריסה . הוא גם לא טען שהוא מבין את התפקיד שהיא מגלמת בעיצוב האופן שבו אנחנו חווים את העולם הסובב אותנו . אפשר אפוא לפקפק במהלך שלו ולהגיד שהוא שקול, פחות או יותר, לניסיון להסביר תעלומה אחת באמצעות תעלומה אחרת . ובכל זאת, הגישה שלו היתה ניסיון ראוי לפתור כמה מהבעיות הגדולות ביותר בתמונת הקריסה של בוהר . לראשונה אי-פעם, היא סללה באופן מפורש מקום לתודעה ( או למשהו דומה ) בחוקי הפיזיקה . זה היה רגע ראוי לציון בסיפור ההבנה של האנושות את עצמה, וראוי שנכניס אותו לפרספקטיבה הנכונה . יש לזכור שעד רעיון הקריסה הספקולטיבי של פון נוימן, בכל שלב במרדף של האנושות אחר ידע מדעי נהדפו רעיונות כמו תודעה ...
אל הספר