הוליוו ט החטשה בשנות השבעי'׀ 53 1 ומאחר ש"גברתי הנאווה" היה ללא ספק הממסד, גם ג'ורג' קיוקור הצטרף לרשימה הזאת . היוצרים האנטי-ממסדיים של אחרי שנות השישים ניצחו במהפכה . מופעי הראווה של האולפנים, שהתבססו על מחזות הזמר של ברודוויי ( "צלילי המוזיקה", "גברתי הנאווה", "הלו דולי ! " ) נאספו סוף-סוף אל אבותיהם ( הרבה יוצרים היום מחכים לרגע שבו יוכלו להגיד את זה על סרטי גיבורי-העל ) . קוד הייז נקבר וטבלאות הרייטינג רקדו על קברו . פתאום היה אפשר לעשות סרט על כל נושא ( פחות או יותר ) בלי להתפשר על החומר . משחקי המציצנות המנומסים שהיצ'קוק נאלץ לשחק בכל הנוגע למיניות נהפכו לנחלת העבר . ואם הצלחתם — על פי טבלאות הרייטינג — המפיצים פעלו בחופשיות, בלי שאיזה שריף קרתן ממחוז נידח יטען שעברתם על חוקי הצניעות . היוצרים האנטי-ממסדיים הצטערו לראות את שיטת האולפנים קורסת בערך כמו שהמהפכנים הצרפתים הצטערו לראות את מארי אנטואנט מתפנה מוורסאי . עכשיו, חשוב להבהיר שהיוצרים האנטי-ממסדיים אחרי שנות השישים היו רוברט אלטמן, בוב רפלסון, האל אשבי, פול מזורסקי, ארתור פן, סם פקינפה, פרנק פרי, מייקל ריצ'י, ויליאם פרידקי...
אל הספר